<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף לז.</h2>
והרב ר' אביגדור ז"ל השיב למורי הר"ר יהודה, הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל הדברים האסורים עם דברים המותרים, ועוד אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי חייב לזונה ולא חיילא שבועה, או יש כאן דין כולל. תשובה, ודאי למאן דאית ליה איסור כולל, חייל נמי אתשמיש, אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה לאפקועי שעבודא, ונהי דכולל נמי מהני למיחל שבועה אדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים אלא בקונמות, וכגון, דאמר הנאת תשמישך עלי דאסר חפצא עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו כדאמרינן בנדרים פרק ב' [נדרים ט"ו ע"ב], ובכתובות פרק המדיר [ע"א ע"ב], אבל בשבועה דאסר נפשיה מן חפצא לא, דהוי כאומר הנאת תשמישי עליך, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחברו דלאו כלום הוא, דאע"ג דקונמות כקדושת הגוף דמו, ומפקיעין מיד שעבוד, שבועה אינה מפקעת, ואפילו בנקיטת חפץ, כיון דלא רמי איסורא אלא אגברא לא מהני בה, וכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא קדשי מעשה ידיה דהשתא ובעודה תחתיו, כדאיתא פרק אע"פ [נ"ט ע"ב], ה"נ אלמוה רבנן לשעבודא דידה דלא מצי לאפקועה מידי שמשעבד לה אפילו בקונמות כ"ש בשבועה, דטעמא דמלתא משום איבה והוא שייך בתרוויהו אף במה שהוא משועבד לה. והנשבע שלא לההנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, דלגבי איסורין דוקא גלי לן קרא ומהני בהו כולל, כדאמרינן בזבחים [ע' ע"ב] רק חטאת העוף ובחולין פרק ב' [ל"ז ע"א], אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב מדכתיב [ויקרא ז'] וחלב נבילה כו' ואכל לא תאכלהו, ולמאן דאית ליה כולל לא שני ליה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו, אי נמי, מידי דהוי אאיסור מוסיף, ואפילו מחתיכה לחתיכה נמי אמרינן דחייל, כדאמרינן פרק שבועות בטוי [שבועות כ"ד ע"ב], אבל לאסור ממון חברו על חברו, או להפקיע שעבודו הא לא אשכחן דליהני כולל. תדע, שהרי נדרים חיילי על דבר מצוה כדבר הרשות, ואילו להפקיע שעבוד שעליו לא חיילי, כדתנן בפרק ואלו מותרין [נדרים י"ד ע"ב], האומר לאשתו קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל, ופריך בגמ', והא משועבד לה, והכי נמי פריך בריש פרק המדיר [ע' ע"א], ואע"ג דקיי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה כדפסקינן הלכה פרק דייני גזרות [כתובות ק"ז ע"ב], אלמא מזוני לאו דאורייתא נינהו, אלא תקנתא דרבנן, וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, כדאיתא בפרק הכותב [פ"ג ע"א] ובפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"ב], ושארה דכתיב בקרא לא הוי מזונות, אלא כדדרש לה ר' אליעזר בן יעקב פרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ח ע"א] לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה, וכיון דלא משעבד לה מדאורייתא הוי לן למימר דתחול שבועה אמזוני, מידי דהוה אחצי שיעור לר' שמעון דאמר מותר מן התורה, חיילא שבועה עלה, כדאיתא פרק שבועת בטוי [שבועות כ"ג ע"ב] ובפרק יום הכפורים [יומא ע"ד ע"א], הא ליתא, דבכל מילי דממונא הפקר בי"ד הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו לה להיות משועבד למזונותיה, וכשעבודא דאורייתא דמי, כדילפינן מקרא פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב] לגבי פרוזבול.
